נימוקי יוסף על נדרים א׳

1 רי"ף פתח ↗

דף ב ע"א כל כנויי נדרים כנדרים וחרמים כחרמים ושבועות כשבועות ונזירות כנזירות האומר לחבירו מודר אני ממך מופרש אני ממך מרוחק אני ממך שאני אוכל לך שאני טועם לך אסור.

2 רי"ף פתח ↗

מנודה אני לך ר' עקיבא היה חוכך בזה להחמיר:

3 רי"ף פתח ↗

מנודה אני לך ר' עקיבא היה חוכך בזה להחמיר:

4 נדרים פתח ↗

פְּתַח בְּכִינּוּיִין ״כָּל כִּנּוּיַי נְדָרִים״, וּמְפָרֵשׁ יָדוֹת: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״מוּדָּר אֲנִי מִמָּךְ״! וְתוּ: יָדוֹת אִינְּשִׁי?!

5 רי"ף פתח ↗

וידות היכן כתיבן דכתיב כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' לעשות ידות נזירות כנזירות וכנויי נזירות כנזירות אין לי אלא בנזיר בנדרים מנין ת"ל נדר נזיר להזיר מקיש נדרים לנזירות ונזירות לנדרים מה נזירות עשה ידות נזירות כנזירות אף נדרים עשה ידות נדרים כנדרים ומה נדרים עובר בבל יחל ובל תאחר אף נזירות עובר בבל יחל ובל תאחר.

6 נדרים פתח ↗

אִי כְּתַב ״נֶדֶר לִנְדֹּר״ כְּדִכְתַב ״נָזִיר לְהַזִּיר״ — כִּדְקָאָמְרַתְּ, לָא צָרִיךְ הֶיקֵּישָׁא. הַשְׁתָּא דִּכְתִיב ״לִנְדֹּר נֶדֶר״, דִּבְּרָה תוֹרָה כִלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם.

7 רי"ף פתח ↗

8 נדרים פתח ↗

מֵיתִיבִי: ״מוּדָּר אֲנִי מִמָּךְ״ ״מוּפְרְשַׁנִי מִמָּךְ״ ״מְרוּחָקֵנִי מִמָּךְ״ — הֲרֵי זֶה אָסוּר. ״שֶׁאֲנִי אוֹכֵל לָךְ״ ״שֶׁאֲנִי טוֹעֵם לָךְ״ — הֲרֵי זֶה אָסוּר! הָכִי קָתָנֵי: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּאוֹמֵר: ״שֶׁאֲנִי אוֹכֵל לָךְ״ ״שֶׁאֲנִי טוֹעֵם לָךְ״.

10 רי"ף פתח ↗

כר' יהודה דאמר ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים דתנן גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם ר' יהודה אומר ודין דיהוי ליכי מנאי ספר תרוכין ואגרת שבוקין:

11 שבועות פתח ↗

מְסָרְבִין בּוֹ לֶאֱכוֹל. מַתְנִיתִין – בְּשֶׁאֵין מְסָרְבִין בּוֹ לֶאֱכוֹל; בָּרַיְיתָא – בִּמְסָרְבִין בּוֹ לֶאֱכוֹל, וְקָאָמַר ״לָא אָכֵילְנָא״ וְ״לָא אָכֵילְנָא״, דְּכִי קָא מִשְׁתְּבַע הָכִי קָאָמַר: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״. רַב אָשֵׁי אָמַר: תְּנִי ״שְׁבוּעָה שֶׁאִי אוֹכַל לָךְ״. אִי הָכִי, מַאי לְמֵימְרָא? מַהוּ דְּתֵימָא: לִישָּׁנֵיהּ דאיתקילא אִיתְּקִילא לֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן. תָּנוּ רַבָּנַן: ״מִבְטָא״ – שְׁבוּעָה. ״אִיסָּר״ – שְׁבוּעָה. אִיסּוּר אִיסָּר: אִם אַתָּה אוֹמֵר ״אִיסָּר״ – שְׁבוּעָה, חַיָּיב; וְאִם לָאו, פָּטוּר. ״אִם אַתָּה אוֹמֵר אִיסָּר שְׁבוּעָה״?! וְהָא אָמְרַתְּ: אִיסָּר – שְׁבוּעָה הוּא! אָמַר אַבָּיֵי: הָכִי קָאָמַר, ״מִבְטָא״ – שְׁבוּעָה. ״אִיסָּר״ – מִיתְּפֵיס בִּשְׁבוּעָה. אִיסּוּר אִיסָּר – אִם אַתָּה אוֹמֵר: מִיתְּפֵיס בִּשְׁבוּעָה כְּמוֹצִיא שְׁבוּעָה מִפִּיו דָּמֵי, חַיָּיב; וְאִם לָאו, פָּטוּר. מִמַּאי דְּמִבְטָא שְׁבוּעָה – דִּכְתִיב: ״אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם״; אִיסָּר נָמֵי – דִּכְתִיב: ״כׇּל נֵדֶר וְכׇל שְׁבֻעַת אִסָּר״; אֶלָּא מִמַּאי דְּאִיסָּר מִיתְּפֵס בִּשְׁבוּעָה הוּא? דִּכְתִיב: ״אוֹ אָסְרָה אִסָּר עַל נַפְשָׁהּ בִּשְׁבֻעָה״. מְבַטֵּא נָמֵי – הָכְתִיב: ״לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה״! אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: מִבְטָא שְׁבוּעָה מֵהָכָא: ״וְאִם הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ, אוֹ מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ״ – וְאִילּוּ שְׁבוּעָה לָא קָאָמַר; בְּמַאי אָסְרָה עַצְמָהּ? בְּמִבְטָא. רָבָא אָמַר: לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ, מִיתְּפֵיס בִּשְׁבוּעָה לָאו כְּמוֹצִיא שְׁבוּעָה מִפִּיו דָּמֵי; וְהָכִי קָאָמַר: ״מִבְטָא״ – שְׁבוּעָה. ״אִיסָּר״ – נָמֵי שְׁבוּעָה. אִסָּרֵיהּ דְּאִיסָּר – הִטִּילוֹ הַכָּתוּב בֵּין נֶדֶר לִשְׁבוּעָה; הוֹצִיאוֹ בִּלְשׁוֹן נֶדֶר – נֶדֶר, בִּלְשׁוֹן שְׁבוּעָה – שְׁבוּעָה. הֵיכָן הִטִּילוֹ? ״וְאִם בֵּית אִישָׁהּ נָדָרָה אוֹ אָסְרָה אִסָּר עַל נַפְשָׁהּ בִּשְׁבֻעָה וְגוֹ׳״ וְאָזְדוּ לְטַעְמַיְיהוּ; דְּאִיתְּמַר: מַתְפִּיס בִּשְׁבוּעָה – אַבָּיֵי אָמַר: כְּמוֹצִיא שְׁבוּעָה מִפִּיו דָּמֵי, וְרָבָא אָמַר: לָאו כְּמוֹצִיא שְׁבוּעָה מִפִּיו דָּמֵי. מֵיתִיבִי: אֵיזֶה אִיסָּר הָאָמוּר בַּתּוֹרָה? הָאוֹמֵר: ״הֲרֵי עָלַי שֶׁלֹּא אוֹכַל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה יַיִן״ כַּיּוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ אָבִיו, כַּיּוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ פְּלוֹנִי, כְּיוֹם שֶׁנֶּהֱרַג בּוֹ גְּדַלְיָה בֶּן אֲחִיקָם, כַּיּוֹם שֶׁרָאָה יְרוּשָׁלַיִם בְּחוּרְבָּנָהּ – אָסוּר. וְאָמַר שְׁמוּאֵל: וְהוּא שֶׁנָּדוּר וּבָא מֵאוֹתוֹ הַיּוֹם. בִּשְׁלָמָא לְאַבָּיֵי, מִדְּמַתְפִּיס בְּנֶדֶר – נֶדֶר, מַתְפִּיס בִּשְׁבוּעָה – שְׁבוּעָה.

12 נזיר פתח ↗

אִילֵימָא רַבִּי טַרְפוֹן — מִי הָוֵי נָזִיר? כֵּיוָן דִּבְשַׁעְתָּא דְּקָא נָזַר לָא יָדַע אִי פְּלוֹנִי הוּא וְאִי לָא, מִי חָלָה עֲלֵיהּ נְזִירוּת? וְהָתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי טַרְפוֹן: אֵין אֶחָד מֵהֶן נָזִיר, לְפִי שֶׁלֹּא נִתְּנָה נְזִירוּת אֶלָּא לְהַפְלָאָה! אֶלָּא רַבִּי יְהוּדָה דִּכְרִי הוּא. דְּתַנְיָא: ״הֲרֵינִי נָזִיר עַל מְנָת שֶׁיְּהֵא בַּכְּרִי הַזֶּה מֵאָה כּוֹר״, וְהָלַךְ וּמְצָאוֹ שֶׁנִּגְנַב אוֹ שֶׁאָבַד — רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹסֵר, וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר. רַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר כֵּיוָן דְּאִילּוּ לֹא נִגְנַב, דִּלְמָא הֲווֹ בֵּיהּ מְאָה כּוֹר וְהָוֵי נָזִיר — הַשְׁתָּא נָמֵי הָוֵי נָזִיר. וְהָכָא נָמֵי כֵּיוָן דְּאִי אֲתָא לְקַמַּן וְיָדְעִינַן דִּפְלוֹנִי הֲוַאי, הָוֵי נָזִיר — הַשְׁתָּא נָמֵי הָוֵי נָזִיר. מַתְנִי׳ רָאָה אֶת הַכּוֹי וְאָמַר: ״הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁזֶּה חַיָּה״, ״הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁזֶּה אֵינוֹ חַיָּה״, ״הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁזֶּה בְּהֵמָה״, ״הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֵין זֶה בְּהֵמָה״. ״הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁזֶּה חַיָּה וּבְהֵמָה״, ״הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֵין זֶה לֹא חַיָּה וְלֹא בְּהֵמָה״, ״הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֶחָד מִכֶּם נָזִיר״, ״הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֵין אֶחָד מִכֶּם נָזִיר״, ״הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁכּוּלְּכֶם נְזִירִין״ — הֲרֵי כּוּלָּן נְזִירִין. גְּמָ׳ תָּנֵי חֲדָא: תִּשְׁעָה נְזִירִים, וְתַנְיָא אִידַּךְ: תֵּשַׁע נְזִירִיּוֹת. בִּשְׁלָמָא תִּשְׁעָה נְזִירִין — כְּגוֹן דְּהָוֵי גַּבְרֵי טְפֵי, דְּאִיתְּפִיס וְאָזֵיל בֵּיהּ. אֶלָּא תֵּשַׁע נְזִירִיּוֹת לְחַד גַּבְרָא הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? בִּשְׁלָמָא שֵׁית מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ, כְּדִתְנַן. אֲבָל תְּלָת הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: כְּגוֹן דְּאָמַר ״הֲרֵינִי נָזִיר, וּנְזִירוּת הַכֹּל עָלַי״. הַדְרָן עֲלָךְ בֵּית שַׁמַּאי שְׁלֹשָׁה מִינִין אֲסוּרִין בַּנָּזִיר: הַטּוּמְאָה, וְהַתִּגְלַחַת, וְהַיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן. וְכׇל הַיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. וְאֵין חַיָּיב עַד שֶׁיֹּאכַל מִן הָעֲנָבִים כַּזַּיִת.

14 נדרים פתח ↗

אֵין לִי אֶלָּא בִּנְזִירוּת, בִּנְדָרִים מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִישׁ כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה׳״, מַקִּישׁ נְזִירוּת לִנְדָרִים וּנְדָרִים לִנְזִירוּת; מָה נְזִירוּת עָשָׂה בּוֹ יְדוֹת נְזִירוּת כִּנְזִירוּת — אַף נְדָרִים עָשָׂה בָּהֶם יְדוֹת נְדָרִים כִּנְדָרִים.

15 רי"ף פתח ↗

דף ז ע"א איבעיא להו יש יד לצדקה או אין יד לצדקה היכי דמי אילימא דאמר זוזא הדין לצדקה והדין נמי.

16 רי"ף פתח ↗

צדקה עצמה היא. אלא כגון דאמר ודין ולא אמר נמי מאי והדין נמי לצדקה קאמר או דילמא והדין לנפקותא בעלמא קאמר ודיבורא הוא דלא אסקיה ואסיק תלמודא בתיקו והלכך אזלינן לחומרא:

17 רי"ף פתח ↗

18 רי"ף פתח ↗

דף ה ע"א אמר רבי יוסי בר' חנינא מודר אני לך שניהם אסורין מודר אני ממך הוא אסור וחבירו מותר.

19 רי"ף פתח ↗

דף ה ע"א אמר רבי יוסי בר' חנינא מודר אני לך שניהם אסורין מודר אני ממך הוא אסור וחבירו מותר.

20 רי"ף פתח ↗

דף ז ע"א ר' עקיבא היה חוכך בזה להחמיר אמר אביי מודה ר"ע לענין מלקות שאינו לוקה דא"כ נתני ר"ע מחמיר:

21 רי"ף פתח ↗

אמר א רבינא נדינא ממך דכ"ע לא פליגי דאסור משמתינא ממך דכ"ע לא פליגי דשרי.

23 רי"ף פתח ↗

במאי פליגי דף ז ע"ב במנודה אני לך דר"ע סבר לישנא דנדויא הוא ורבנן סברי לישנא דשמותא הוא.

25 רי"ף פתח ↗

ופלינא דר' חסדא דההוא גברא דאמר משמתנא בנכסי דבריה דר' ירמיה בר אבא אתא לקמיה דר"ח אמר לית דחש להא דר"ע דקסבר במשמתנא פליגי.

26 רי"ף פתח ↗

28 רי"ף פתח ↗

שמעה לההיא אתתא דאפקה הזכרת השם לבטלה ושמתה ושרא לה לאלתר ושרא לה באנפה.

31 רי"ף פתח ↗

א"ר גידל ת"ח היה מנדה לעצמו ומיפר לעצמו.

32 רי"ף פתח ↗

היכי דמי כי הא דמר זוטרא חסידא כי הוי מיחייב בר בי רב שמתא הוה משמת נפשיה והדר משמת בר בי רב וכי עייל לביתיה שרי לנפשיה והדר שרי ליה.

33 רי"ף פתח ↗

34 רי"ף פתח ↗

35 נדרים פתח ↗

מִנַּיִן שֶׁנִּשְׁבָּעִין לְקַיֵּים אֶת הַמִּצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה לִשְׁמֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ״.

1 כל כנויי נדרים כנדרים וחרמים כחרמים ושבועות כשבועות וכו'. פי' הנדר הוא בב' עניינים נדרי הקדש ונדרי איסר מדכתיב מוצא שפתיך וגו' דרשי' פ"ק דר"ה דף ו. קדשי מזבח וקדשי בדק הבית וצדקה כדאמרי' התם שם בפיך זו צדקה וקבעו להם חכמים זמן לתשלומין שלש רגלים ולצדקה אמרי דמחייב לתת אותה לאלתר ודיני נדרים אלו מפורשים בסדר קדשים נדרי איסר הם מפורשים במסכתא זו ונפקי מדכתיב במדבר ל כי ידור נדר לה' וגו' והם בג' דרכים עיקר הנדר וכנוי הנדר ויד הנדר עיקר הנדר הוא שיאמר ככר זה עלי קרבן או כקרבן שתולה אסורו בדבר הנדור כדתנן לקמן דף יג. קרבן שאוכל לך כקרבן שאוכל לך אסור כנוי הוא הקורא לדבר בשם שאינו עיקר אלא טפל מלשון המכנה שם לחברו הכא נמי שקורא לקרבן קונם או קונח או קונס ומשום שהן לשונות הגוים שהיו באותו זמן האומר ככר זה עלי קונם או כקונם הוי כאילו אמר קרבן אפילו למלקות ולקרבן כדאי' ריש מס' נזיר דף ב.. פתח בכנוין דעיקר קרבן וכן כנויי חרמים הם חרמי הקדש שאמר דבר זה חרך אם לענין איסור שאמר דבר זה אסור עלי כחרך או כדתנן לקמן דף מז: הריני עליך חרם הנידר אסור הרי את עלי חרם המדיר אסור שאם אמר חרך מהני. ובכנוי שבועה שבותה שקוקה שאמר שבותה שאוכל או שלא אוכל ומהני כאילו אמר שבועה שאוכל והעלו המפרשים ז"ל דבלא הזכרת השם כלל מיירי דאילו כשאמר שבועה בשם שלא אוכל מאי איריא משום כינוי תיפוק ליה משום הזכרת השם דהויא שבועה כדאמרינן התם לקמן דף כב: מארי כולה לא אכילנא א באלהא דישראל לא מגלינא ע"ז דף כח. והיינו דוקא לענין איסור אבל לענין מלקות בעי הזכרת שם דבכל אזהרות של תורה כתיב בהו שם לא תשא את שם שמות כ לא תשבעו בשמי ויקרא י״ט:י״ב וכן בשבועת העדות ושבועת הפקדון בעי' הזכרת שם או כנויו או שיאמר בשבותה האמורה בתורה שידועה שהיא בשם וטעמא דילפינן שבועות דף לה: אלה אלה מסוטה דמפורש בה יתן ה' אותך לאלה במדבר ה ושבועת הפקדון יליף שם תחטא תחטא משבועת העדות וכן בנזירות נזיר דף ב. אם אמר הריני נזיח או פזיח הוי כאילו אמר הריני נזיר שהואעיקר נזירות. ויד הנדר הוא שלא יזכיר לשון איסור ולא לשון קרבן ולא לשון קונם ושאר כנויין והיינו סיפא האומר לחברו מודרני ממך שאני אוכל לך והוי כאלו אמר הריני מודר ממך שיהא עלי כקרבן מה שאני אוכל משלך שני כמו שאני לי ולך שבמסכתא זו כמו משלי משלך דהאי תנא ירושלמי הוא דקליל בלישניה ונקראו ידות מפני שאינו שלם אלא יש בו מקצת הענין והוא מלשון ידות הכלים שהוא מקצת הכלי והאומר הריני נדור נדור מככר זה הוי יד או ככר זה עלי איסר או איסור ולא גרסינן שאיני ולומר מודרני ממך שאין אני אוכל משלך דבכה"ג לאו איסור הוא דנדרים מיתסר חפצא עליה הוא כלומר שיאסור שום דבר לעצמו וזה לא הזכיר שום דבר שאסרנו עליו אלא שאוסר עצמו שלא יאכל משלו שהוא איסור גברא ולא איסור חפצא:

2 מנודה. לא אמר מרוחקני או מופרשני אלא מנודה והיינו ב דמפיק ליה אם לשון ריחוק הוא כדמתרגם בנדת טומאתה בריחוק סאובתה והוי ליה כמרוחקני או לשון נידוי הרגיל בדברי חכמים ואינו כלום לענין איסור נכסיו:

3 חוכך. מלשון נתחכך בכותל שכן דרך בני אדם שהוא מסופק בדבר המחשבה שכופף בעצמו ומתחכך א"נ מטעים הדבר אל חכו:

4 דף ב ע"ב גמרא פתח בכנויין ומפרש ידות האומר לחברו מודרני ממך וכו'. פי' פתח כלומר דמלישנא דמתני' משמע דבעי לפרושי בכנויין דפתח ביה ואיהו לא מפרש אלא ידות. איניש איירי בהו כלומר כלום איירי בהם שום תנא בשום דוכתא דידות נדרים כנדרים דלא קתני להו הכא. וידות היכא כתיבן כלומר דאילו מסברא אינם כלום ואע"פ שנתכוין לנדר דרחמנא אמר במדבר ל׳:ג׳ ככל היוצא מפיו יעשה ולבטא בשפתים והני דברים שבלב נינהו ומייתי לה מקרא ומיהו סברא הוא דלא איירי קרא אלא בידים מוכיחות כדלקמן:

5 לעשות ידות נזירות וכו'. לישנא יתירא דנזיר להזיר קא דריש ולרבות דבין קאמר בהדיא הריני נזיר דהוא עיקר נדר של נזירות בין האומר אהא או האומר הריני הוי נזיר וכדאוקמא שמואל בגמרא נזיר דף ב: בנזיר עובר לפניו דהוו ידים מוכיחות:

6 אין לי דידות הוו כעיקר הנדר אלא בנזירות דאיכא יתורא דאילו כתיב בנדרים נדר לנדור הוי נמי רבויא אבל לנדור נדר דברה תורה כלשון בני אדם:

7 מקיש נדרים. ואי לאו דאקשינהו קרא לא הוה ילפינן נדרים מנזירות לענין ידות דאיכא למפרך מה לנזירות שכן ריבה בו הכתוב דברים הרבה מה שאין כן בנדרים ותו דלקמן משמע דלוקין על ידות נדרים ואי לאו דאסמכינהו קרא בהקשא לא היו מחייבין מלקות עליהם דלא היו עונשין מלקות ושאר חיובי ב"ד אלא בדבר הלמד מן המקרא בג"ש או בהיקשא אבל דבר הלמד במה מצינו אין לוקין עליו ולפיכך אצטריך היקשא:

8 דף ד ע"ב אמר שמואל בכולן עד שיאמר שאני אוכל לך וכו'. פי' בכולן עד שיאמר לא תימא דמתני' או או קתני או מודרני ממך אסור או שאני טועם לך אסור אלא אינו אסור עד שיאמר מודרני ממך שאני אוכל לך משום דהויין ידים מוכיחות דמאיסור אכילה מדיר נפשיה:

9 דלא ג משתבעינא וכו'. שאין משמעות לשונות הללו לשון איסר אלא לשונות של הרחקה בעלמא מדבורו וממשאו וממתנו ומלישב בד' אמות שלו וכיון דאיכא למשמע מינה שאר הנאות וליכא ידים מוכיחות לשם איסור אינו איסור כלל ואפי' לאשתעויי בהדיה והיינו דקאמר לא משמע דאמר אסור כלומר אין במשמעותו שום איסור וכן הסכימו רוב המפרשים ז"ל דאינו חייב להרחיק כלל:

10 כר' יהודה דאמר וכו'. במתני' דתנן גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם רבי יהודה אומר ודין דיהוי ליכי מינאי ספר תירוכין ואגרת שבוקין אלמא בעי ידים מוכיחות שהוא המגרש והיא המתגרשת:

11 אמאי תני ב' אוכל לך אם איתא דסבירא ליה דידים שאינן מוכיחות הויין ידים ומודרני לחודיה אסור א"כ לך לך למה ליה אפי' לא קאמר אלא שאני טועם ליתסר בדחבריה דהא אמרת ידים שאינן מוכיחות הויין ידים אלא ודאי מדקא בעי לך ש"מ סבירא ליה דבעי' ידים מוכיחות ומודרני לחודיה לאו כלום הוא ואי אמר מודרני ממך א שאיני אוכל ולא קאמר ב ליה אפשר לומר דאסור דיד מוכיח הוא דמשל חברו דקא משתעי בהדיה קאמר דדוקא בשאני אוכל בלא מודרני ממך הוא דלא הוי יד מוכיח בלא לך אבל מודרני ממך שאני אוכל איפשר דהוי ידים מוכיחות אבל אין כן דעת רבינו אלפסי ז"ל שכ' דכל היכא דלא אמר לך בין אמר מודרני ממך בין אמר מודרני ממך שאני אוכל לא משמע דאמר אסור אלא מודרני ממך דלא משתעינא בהדך אי אכילנא היום משמע פי' דמודרני ממך שאני אוכל לאו לאיסורא קא מכוין אלא שאני אוכל תנאה הוי מודרני ממך דלאו לאשתעי' בהדך אם אני אוכל היום דלשון שאני כמו אם אני והכי הסכימו הילכתא רבוותא ז"ל והיכא דאמר לחבריה שאני אוכל לך איכא מ"ד דיד מוכיח הוא אע"ג דלא אמר לא קונם ולא מודרני ממך משום דלא שקלי' וטרי' אלא אמודרני לחודיה אבל בשאני טועם לך שפיר הוי יד מוכיח דקונם מה שאני אוכל משלך קאמר וכי תימא מנא לך דקונם קאמר דילמא שבועה שאני טועם משלך קאמר כדתנן בשבועות דף כ. שבועה שאוכל לך דאכילנא משמע הכא נמי נימא שהוא נשבע שיאכל משלו איכא למימר דא"כ לא לימא שאנו אלא לימא שאוכל לך דגבי שבועה לא משכחת להאי לישנא דשאני אלא דוקא גבי קונמות:

12 מה נזירות בהפלאה. כלומר דלא עדיפי ידות מנזירות גופה ובנזירות גופה בעי' נזירות מפורשות מדכתיב במדבר ה כי יפליא שענינו יפרש כתרגומו ומפרש לה במס' נזיר דף לד. מה נזירות בהפלאה שאם אמר א' הריני נזיר שזה נזיר והלך לו ולא נודע אם הוא נזיר אם לאו אינו נזיר דבעי' שבשעה שהוא נודר בנזיר יתברר הדבר אם תחול נזירות אם לאו אף ידות בהפלאה שיהו מוכיחות דלנדר קא מכוין:

13 דאין אדם מגרש. הילכך אפילו בלא ודין דיהוי ליכי מינאי מוכח שפיר דאיהו מגרש לה:

14 דף ז ע"א בעי רב פפא יש יד לצדקה וכו'. פי' בעיא דרב פפא אפי' ביד מוכיח דדילמא לא איתרבו ידות אלא בנזירות ובנדרים בהיקשא דנזירות אבל בצדקה לא אשכחן או דילמא כיון דאיתרבו נדרים לענין ידות מהיקשא דנזירות כדלעיל דף ג. וצדקה כתיב בקרא דנדר דכתיב מוצא שפתיך וכו' בפיך ודרשי' התם בפיך זו צדקה יש לה יד כמו שיש יד לנדר:

15 היכי דמי. דאיקרי יד ולא צדקה עצמה:

16 ההוא צדקה עצמה הוא. כאילו פי' נמי צדקה:

17 לנפקותא בעלמא. כלומר והדין ליהוי להוצאה אלא שלא סיים דבריו והילכתא דיד הוא לצדקה דקי"ל כל תיקו דאיסורא לחומרא:

18 א"ר יוסי בר חנינא מודרני לך שניהם אסורים מודרני הימך הוא אסור וחברו מותר. פי' שניהם אסורין כל א' מהם אסור בנכסי חברו דלשון לך תרי לישני משמע אליך כפשוטו ומשמע משלך כדתנן קונם שאוכל לך שהוא כמו משלך:

19 הוא אסור. שהנאת חברו הוא שאסר עליו ולא אסר שלו לחברו ומיהו בין מודרני לך או מודרני הימך לא חאיל איסורא אם לא פי' מאכילה דאי לא אמר אלא מודרני ממך לחודיה הא אמרינן לעיל דלא משמע דאמר אסור וכדפרשנו:

20 אמר אביי מודה ר"ע לענין מלקות שאינו לוקה וכו'. פי' שאינו לוקה אם נהנה מחברו שהרי מן הספק אסר לו ליהנות ממנו ומספק אם הוא יד אם לא לא מחייב מלקות ורבינו אלפסי ז"ל דקדק מהא דידות נדרים כנדרים מדאורייתא ולוקין עליהם דהא מפני שהוא ספק הוא דלא לקי הכא:

21 נדינא ממך דכ"ע אסור. דלשון איסר הוא כמו נטול אני ממך מלשון אביי נאדי מטעמיה דרב' ורבי' אלפסי ז"ל כתב דדוקא שאמר נדינא ממך שאני אוכל לך דאז הוו ידים מוכיחות וכי הא דרב חסדא דפי' מנכסי' דרב ירמיה אבל נדינא ממך לחודיה לא עדיף ממודרני או מופרשני ממך דאסיקנא דהוו ידים שאין מוכיחות ואין בו איסור כלל וכן דעת הרמב"ן ז"ל וכתב הריטב"א ז"ל כן כדעת רבותי ושלא כדברי הרמב"ם והראב"ד ז"ל דנדינא ממך אסור עד כאן ורבינו אלפסי ז"ל נמי מצא לחד מרבוותא שכתב בפסקי' דיליה דנדינא מינך לחודיה אסור ליהנות לו:

22 משמיתנא דכ"ע שרי. דלשון שמתא הוא ולא איסור הנאה אלא כאומר הריני מתנהג עמך כאילו אתה משומת שלא אוכל משלך שדרך בני אדם להתרחק ממני אבל אינו אוסר עליו כלום:

23 לישנא דנידויא הוא. לשון ריחוק כדמתרגם ויקרא טז בנדתה ברחוקה והוה כמרוחקני ממך:

24 לישנא דמשמיתנא. שלא נתכוון אלא ללשון חכמים שקורין לנידוי שמתא ואין בזה איסור נכסים:

25 ופליגא דרב חסדא. הא דרב פפא דאמר במשמתנא כ"ע לא פליגי דשרי דרב חסדא סבר דבמשמיתנא נמי פליגי:

26 ליה דחש להא. כלומר דליתא להא דר"ע ולית הילכתא כותיה דקי"ל מחברו ולא מחבריו ומדלא קאמר לית דחש להא דר"ע במשמיתנא אלא סתמא ש"מ דבין במנודה אני לך בין במשמתנא דלית הלכתא כותיה:

27 שם ע"ב א"ר אילא אמר רב נדוהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו וכו'. פי' אלא בפניו קים להו כי הוי בפניו חמור טפי ולא משתליף אלא בפניו ומיהו אין מתירין קאמר אבל בדיעבד מותר:

28 הזכרת השם לבטלה. ודעת הגאונים ז"ל דה"ה על הכינויין היה צריך לנדותו לפי שעבר על ד"ת דהכי אמרינן בתמורה דף ד. את ה' אלהיך תירא אזהרה למוציא שם לבטלה והכי איתא בכמה דוכתי דהיו משמתין בכה"ג כי ההיא מו"ק דף יז. שהכה בנו גדול וכתב הריטב"א ז"ל נראין דברים שאין נידוי זה אלא בהזכרת השם או בכינוי הידו של אל"ף דל"ת וכיוצא בו מן השמות המיוחדים אבל לא על המזכירו בלע"ז או שאר לשונות אלא גוערין בו וכתב הרמב"ם ז"ל פ"ז מהל' ת"ת הלי"ג דהא דאמרינן היה חייב לנדותו דוקא כשהזכירו לבטלה במזיד אבל לא בשוגג אלא גוערין בו ומתרין בו שלא ישנה בכך וכתב עליו הריטב"א ז"ל נראין דבריו ולפ"ז ההיא אתתא הכיר בה רב הונא דמזידה הוה. וכל שיצא הזכרת השם בשוגג צריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כמו שאמרו בירושלמי ברכות פ"ו הל"א מי שאמר ברכה שאינה צריכה ע"כ:

29 הוא עצמו יהא בנדוי. השומע שלא נדהו ראוי שיהא בנדוי שמן השמים יענישוהו לפי שלא חשש לכבודו של הקב"ה. והודיענו כמה חמור עון זה שכל מקום וכו' שנאמר כי מתו והאי קרא נאמר על דתן ואבירם ולא מתו ממש שבמחלוקת קרח היו ולא הוו סומין שהרי כתיב במדבר ט״ז:י״ד העיני האנשים ההם וגם לא היו מצורעים שהרי כתיב שם יצאו פתח אהליהם שהיו בתוך המחנה והיו להם בנים דכתיב שם ונשיהם ובניהם וטפם וע"כ משום שבאו לידי עוני אמר מתו ודין הוא שיהא כן שהרי כשמזכירין אותו כראוי כתיב שמות כ׳:כ״א כל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך וברכת ה' היא תעשיר וכשמזכירו שלא כראוי דין הוא שיהיה נענש בעוני:

30 ולא כלום. שאין צריך המתנה:

31 תלמיד חכם. כתב הריטב"א ז"ל דרבותא היא. מפר לעצמו. ומשום האי נקט ת"ח כי אין ספק שלא תפס ת"ח בחנם אלא לאשמעינן דאיניש דעלמא אינו מפר לעצמו ואפילו בכי האי ומדאמרינן היכי דמי כי הא שמעינן בכי הא שהנדוי שנדה לעצמו הוא לפנים משורת הדין ולא בשנדה עצמו לאפיקורותא דהתם אינו מתיר עצמו מבית האסורין וכ"ש כשנדה עצמו לקנוס עצמו לחברו בדבר דהתם אפילו אחרים אין מתירין אותו אלא בפניו כעין שאמרו בנשבע לחברו לקמן בשמעתין דף סה.:

32 היכי דמי. כלומר היכי משכחת לה שת"ח צריך לנדות עצמו:

33 משמית נפשיה. לצער עצמו עמו:

34 וכי עייל לביתיה. ליכא למימר שעשה כן כדי שיוכלו בני ביתו לשמשו דהא בהדיא אמרינן במס' שמחות פ"ו דאשתו ובניו של מנודה מותרין לשמשו ולעמוד בד' אמות שלו ממעשה דרבי אליעזר סנהדרין דף סח. שברכוהו והורקנוס בנו היה משמשו וחולץ תפליו ועוד מדאבעיא לן מו"ק דף טו: במנודה מהו בתשמיש המטה ואם היתה אסורה לישב עמו תוך ד' אמת היאך תשמש מטתו אלא אמר הכא כי עייל לביתיה לומר שהיה מתיר עצמו במקום המוצנע שלא יצטער בר בי רב שנשאר הוא בלא היתר:

35 שם א"ר גידל אמר רב מנין שנשבעין לקיים את המצוה וכו'. פי' מנין שנשבעין ואפילו לכתחלה נשבע בשם ולא אמרינן דהוי מזכיר שם שמים לבטלה ומסיים לפי רב גידל היאך היה דוד נשבע לקיים מצוה והלא מוציא שם שמים לבטלה דנשבע ועומד מהר סיני הוא קמ"ל דוד דשרי ליה לאיניש כשרואה עצמו שמתרשל במצוה אם לא נשבע התירו לו לישבע:

נימוקי יוסף על נדרים ב׳ ע״א »